עוני ובערות מובילים לטרור? הסכם שלום הוא הדרך למנוע טרור? כדי לחסל את הטרור צריך להזיז הצידה את בג"ץ ובצלם? צריך "לא לראות בעיניים" ו"להיכנס בהם", כלומר "בלי פרקליט לכל חייל"? כל אלו הם אמירות ואמונות רווחות בשיח הציבורי, מקצוות שונות של הקשת הפוליטית, וכולן שגויות במידה כזו או אחרת. מה יכול המחקר והידע המקצועי על טרור ללמד אותנו על הגורמים שמביאים בפועל לדעיכת האלימות הרצחנית או להתחזקותה? מה אנחנו יכולים ללמוד מניסיונם של אחרים ומניסיוננו אנו על מאבק מוצלח וכושל בטרור? ומדוע מימין ומשמאל יש כל כך הרבה אמונות שגויות ביחס לטרור ולמאבק המוצלח בו? על כך בהרצאה זו.
זה לא סוד שבישראל, אפילו בתוך הציבור הישראלי, ישנם מתחים אדירים הנמצאים כמרחק פסע לפני אלימות פוליטית ולעיתים קרובות חורגים גם לאזורי האלימות. החשש הוא מהתלקחות בקנה מידה רחב. המתח הנוכחי סביב הרפורמה\הפיכה משפטית הוא רק קו השבר העדכני והמתוח ביותר. מול השבר והוויכוח שנדמה כבלתי ניתן להכרעה, יכול המודל הפדרטיבי להציע דרך לחיות ביחד בלי להכות אחד בשני ותוך מתן אפשרות מקסימלית לכל קהילה לחיות לפי אורחות חייה מבלי לפגוע באחר. המודל שקיים במדינות כמו גרמניה, אוסטרליה, ארה"ב, אוסטריה, מיקרונזיה ואפילו באיחוד האמירויות שבשכונה המזרח תיכונית שלנו, מציע מענה לסכנת האלימות הפוליטית, ואחדות חברתית הנובעת דווקא מהאפשרות להתבדל במידה מסוימת – במקום להיאבק על דמות אחד למדינה, כך שניצחון של כל צד הוא הפסד של השני ומהווה איום חריף, עוברים למודל של ריבוי זהויות. איך זה אפשרי בפועל, מהן בכל זאת הסכנות שבמודל כזה, איך ניתן להימנע מהן ומהו הניסיון מהעולם מלמד אותנו על זה? על כל אלו בהרצאה זו.
